קראתי בשם לעשות מלאכתי את בצלאל. כלומר, שאין פירוש הכתוב שקרא בשם בצלאל, כמו "ויקרא בשם ה'" (להלן לד, ה) שקרא את שמו, דלמה צריך לקריאה זאת, והוי למכתב 'ראה קראתי את בצלאל', אלא פירושו "ראה קראתי בשם" 'לעשות מלאכתי', רוצה לומר בשם וביחוד קראתי לעשות מלאכתי את בצלאל:ועוד שאר חכמי לב יש בכם וגו'. פירוש, כי משמעות הכתוב שבא לומר שנתן חכמה בלב כל חכמי לב, שהרי אמר הכתוב "ובלב כל חכמי לב נתתי חכמה", ואין זה שייך לכאן, לכך הוצרך לפרש שבא לומר שעוד יש בהם חכמי לב, כלומר נוספים על בצלאל ואהליאב. ומפני שלא תאמר כי "ועשו" מחובר אל "וכל חכמי לב" בלבד, וזה לא יתכן, דאם כן הם יהיו העושים המשכן, לא בצלאל ואהליאב, ולפיכך הוסיף 'וכל אשר נתתי בו חכמה ועשו', כדי שיהיה דבוק "ועשו" אל כלם:הארון לעדות לצורך לוחות העדות. דלא נעשה הארון לעדות, אלא ללוחות העדות נעשה:לצורך הקטרת היכל שהוא קודש. ומה שלא פירש דמלת "לקודש" קאי גם כן על שמן המשחה, כמשמעות הכתוב "ואת שמן המשחה וקטרת הסמים לקודש", מפני דעל ידי שמן המשחה נעשה קודש, ומלת "לקודש" משמע שהוא כבר קודש, ולפיכך לא פירש "לקודש" רק על הקטרת הנעשה להיכל, שהוא קודש. והרא"ם נדחק בתירוץ שאינו צריך, כי פשוט הוא שלא יתכן לפרש "לקודש" על שמן המשחה העושה אותו קודש, והוי לכתוב 'שמן המשחה לקודש':אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה וכו'. הרמב"ן הקשה על זה, כי לדעת רז"ל אכין ורקין מיעוטן ימעטו בשמירת השבת, כי המעוטים - אצלם ימעטו בדבר המצוה עצמה, ואם תדרוש המעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשות מלאכת המשכן בשבת. אבל המיעוט הוא למילה ולפיקוח נפש וכיוצא בהן, שהן דוחין את השבת כו'. וקושיא גדולה היא זאת, דלעולם המעוט בא במצוה עצמה, וכאן מרבה מצות שבת שדוחה מלאכת המשכן. ויראה כי פשוטו של מקרא בכל מקום "אך" הוא מוציא וסותר את שלפניו, "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (במדבר א, ב) "אך את מטה לוי לא תפקוד" (שם שם, מט), הרי הוא סותר דבר הראשון אשר נאמר לפני זה. ואצל בלעם (שם כב, כ) "קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך", הרי ממעט את הליכתו, תלך אתם - אבל מכל מקום לא יהיה הכל ברשותך לעשות. "ואיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא וגו', אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי" (ר' דברים יח, יט-כ), וכן כולם לשון "אך" הוא סותר מה שנאמר לפני זה. וגם כן כאן סותר את הדבר שנאמר לפני זה, שציוה על מלאכת המשכן (פסוקים ו-יא), ועליו אמר "אך את שבתותי", כלומר למעט מלאכת המשכן בא, שעליו קאי מלת "אך": אמנם מה שדרשו ז"ל במסכת יומא מנין שפיקוח נפש דוחה את השבת, אמר רבי יוחנן "אך את שבתותי תשמרו וגו'", הרי דהוא ממעט את השבת, היינו שמפני שהכתוב הוא אומר בלשון "אך", והוי ליה למכתב 'את שבתותי תשמורו', והוי קאי על מה שלמעלה, דהיינו מלאכת המשכן, שישמורו שבת אף לענין מלאכת המשכן, אלא בא למעט שבת עצמו, דהיינו פיקוח נפש. וכן הוא "וישאר אך נח" (בראשית ז, כג), משמעותו של כתוב דהכל נמחה חוץ מן נח, שהוא נשאר, ומדכתיב "אך נח" דרשו ז"ל (תנחומא נח, ט) שגם נח לא נשאר הכל, והיה כוהה דם מטורח הבהמות והחיות. וגם כן כאן אומר שיהיו זריזים במלאכת השמכן "אך את שבתותי תשמורו", דלא תעשו מלאכת המשכן. ומדכתיב לשון "אך" דרשו ז"ל למעט את השבת שיהיה נדחה מפיקוח נפש: ומה שנקט רש"י המיעוט ממלאכת המשכן שלא יהיה נעשה בשבת ממלת "אך", אף על גב דגם כן יכול למעט ממה שהזהיר הכתוב כאן על השבת, מפני דיותר פשוט למעט מלשון "אך" דהוא ממעט ענין הראשון. והדין עם רש"י בפירוש זה, דמלת "אך" הוא למעט גם כן על ענין הראשון שנזכר לפני זה. וכך הוא בכל מקום שלשון "אך" הוא למעט ענין הראשון, ומכל מקום דרשו ז"ל גם כן הלשון למעט המצוה עצמה מדכתיב "אך" כמו אצל "וישאר אך [נח]", ורש"י פירש פשוטו, לא יתור של "אך" שממנו לומדין פיקוח נפש שדוחה השבת, וזהו נכון:שהרי בי"ז עלה וכו'. קשה, דמה ראיה מביא מזה שאין מוקדם ומואחר בתורה, שהרי עדיין יש לומר דהיה ציווי מלאכת המשכן קודם מעשה עגל, אלא שמשה אמר לישראל הציווי על מלאכת המשכן אחר יום הכפורים כאשר נתרצה להם על מעשה העגל (קושית הרא"ם), ונראה לי מה שאמר (רש"י) 'והוקם המשכן באחד בניסן', שאין זה צריך לפירושו, נראה שזהו הראיה שהיה ציווי מלאכת המשכן אחר יום הכפורים, ולא תאמר דציווי מלאכת המשכן היה קודם שנשברו הלוחות, ולכך אמר 'והוקם באחד בניסן', פירוש שדווקא רצה הקב"ה להקימו באחד בניסן, כדכתיב בקרא בהדיא (להלן מ, ב), ואם כן למה היה הקב"ה מצוה אותם על מלאכת המשכן קודם י"ז בתמוז, דכיון שראינו דמלאכת המשכן התחילו אחר יום הכפורים (רש"י להלן לג, יא), והיה נגמר בזמנו והקימו אותו באחד בניסן, למה יהיה מצווה אותו קודם הזמן, שאף אם יהיה נגמר לא יהיו מקימין אותו קודם ראש חודש ניסן, וראוי יותר לצוות על מצוות שיהיו שייכים עתה, אלא בודאי ציווי המשכן היה אחר מעשה העגל. ואין לומר אילו התחילו אותו בסוף ארבעים היו מקימים אותו קודם ראש חודש ניסן, זה אינו, כיון שהכתוב אומר (להלן מ, ב) "באחד לחודש תקים המשכן", שמע מינה דווקא מצותו הוא באחד לחודש. אף על גב דבמדרש יש שהמשכן נגמר בכ"ה בכסליו, לכך קורין בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח (במדבר ז, א-פט), מכל שכן צריך לומר כיון שהיה הקמתו בראש חודש ניסן דווקא, מה שהתחילו בעשייתו לאחר יום הכפורים היינו כדי שיהיה נגמר בכ"ה בכסליו, שזה שרצה הקב"ה, אף על גב דלא יקימו אותו עד אחד בניסן, בחר בכ"ה בכסליו שיהיה נגמר בו עשייתו. אבל אם יתחילו אותו מיד, היה זה ללא צורך כלל. אבל מדברי רש"י משמע לקמן שעשו את המשכן עד אחד בניסן, שכן פירש לקמן בפרשה זאת:החקים והמשפטים שבואלה המשפטים. לא דברי המשכן, שהרי ציווי מלאכת המשכן אחר מעשה העגל (כ"ה ברא"ם):וחוזרין ושונין ההלכה ביחד. דבר זה סוד גדול, כי דברי תורה מחוייבים שיהיה כל דבור ודבור כך, ולפיכך לא היה התורה כמלך בשר ודם המצוה לעבדו כך וכך תעשה, שהעיקר הוא גזירתו שחידש מלבו, אבל דברי תורה הם מחוייבים מצד עצמם. ולפיכך כתיב אצל התורה "ויכל לדבר אתו", כשנים שהם נושאים ונותנים בדבר אחד, כך השם יתברך (אח"כ) [ומשה רבינו עליו השלום] היו שונים ההלכה ביחד, כי אין התורה גזירת המלך בלא טעם, ואם היו כך לא שייך בזה שהיו שונים ההלכה ביחד מה שגזר כפי רצונו גזירה על עבדיו. אבל מפני כי הדברים הם מוכרחים על פי החכמה והדעת, ולפיכך השם יתברך בעצמו חוזר היה ההלכה עם משה המקבל ממנו, להורות כי זה חכמת השם המחויבת, ולפיכך אמר שהיו שונים ההלכה ביחד: ויש בזה עוד דבר מופלג בחכמה מאד, כי התורה היא בין השם יתברך ובין האדם, משלמת רצון השם יתברך ונותנת לאדם שלימות, עד שהתורה היא שלימות כוללת בין השם יתברך ובין האדם. וכיון שהדבר הוא כך, אמר שהיו שניהם ביחד חוזרין ההלכה, מאחר שהתורה היא כוללת בין הנותן ובין המקבל, ודברים אלו עוד עמוקים, והבן זה היטב:
